הבלוג של 51 אחוז

אני לא אוהד מושבע, של מוסד הנישואין,
אבל מניח שאמצא את עצמי בעוד מספר לא ברור של שנים,
נשוי עם שלושה ילדים, שני תארים וכלב,
ואחזור מהעבודה כדי לבהות במסך בערב,
לא מאמין באהבת אמת, באחת והיחידה,
בכל זמן נתון אני יכול להנות עם כמה באותה מידה,
כל אחת מהן היא חידה, שאם אתאמץ לא אצליח לפתור,
הרעיון הוא להישאר כשהמסתורין הוא מקור האור,
כל עוד מופיעות נקודות קטנות על העור, יש עוד מה לצבור,
כל עוד נותר לאש חמצן להמשיך לבעור,
אבל אם תשאל אותי, הרגישות דלגה על דור,
אני עוטה מעיל שלוש שכבות עדיין קופא מקור.

פזמון-

אני אמות בשביל המילים,
אני אחיה בשביל המילים,

בית א'-
בנק' הזמן הספציפית, היא הייתה בשבילי הכל,
היא מילאה לי את הפריים בעדינות של מחול,
היה לה עור בהיר וחלק חיוך סוחף חיוכים,
שיער חום וארוך מלא חיים וריח מדהים.
היא זזה בהילוך איטי, או שהיה זה הרצון שלי,
בכדי להספיק ולבחון את כל הטוב שביופי האנושי,
היא הייתה מהסוג שצריך לפרסם את טעם החיים,
ובכנות האמנתי שאלוהים מתחבא לה מתחת לבגדים,
וכמה שהרגשתי עצור,
לא היה דבר בעולם שהיה כמו היצר הזה הברור,
לצרף פרטים לסיפור...
רציתי להפשיט את הזרות וללטף את הקירבה,
לדלג על שלב ההכרות ולזכות בקצת חיבה.

פזמון-

אני יכול לכתוב מיליון שיריי אהבה,
אבל אני בסך הכל רוצה לאהוב,

אני חי כי אני, וכשאמות אז אמות,
ללא חיפוש אחר מהות, שבילים של משמעות.
לרוב הרגעים חולפים לידי, הזמן שואל אותי מה השעה,
וכשאני עונה לו שאין לי שעון, חולף על פני כסערה.
כאילו כדי להזכיר לי איזה משהו חשוב,
אך כל אשר קולטים חושיי הוא את ריחו הרקוב,
של האהוב, שליווה אותי תמיד, ולימד אותי לראות,
וידע לפתות את עיניי אחרי מטרות זוהרות.
כאלה שיעלמו אם לא אזיז את רגליי היום,
אבל הוא אותיר את עייני כבדות את רגליי באותו המקום.

פזמון-
אז איפה אני אהיה כשהמלודיה תגמר, וכשהביט יעצר...
כנראה באותה נק' שאליה אני תמיד חוזר,
עם העט ביד וההבעה האבודה על הפנים.

דיג'יי קארס, לטף אותם בשבילי...

אנחנו לא כאן בשביל לתרגם תרבות,
אנחנו כאן בשביל ליצור אחת חדשה,

אני אוהב לשיר מהר את מה שנכתב לאט,
בדייקנות כל פעם להוסיף מעט ולהרגיש כמעט,
מאמין במילה הכתובה אני בא ממנה,
הסתכסכתי עם הרבה מילים עד שהגעתי הנה,
עוד בימים שלא נפלתי לנשים,
בימים שהתרשמתי בלי הצורך להרשים,
עוד בימים שלא ידעתי למה בנות מסוגלות,
התרגשתי מביט אלים כמה מלודיות מלטפות.
מחלק את עצמי לפאנצ'ים, מסמפל תחושות,
מנגן את עצמי עוד פעם אחת, זורם לתבניות,
רודף אחרי הסנאר, שלא מאכזב אף פעם,
לתוך החלל הזה, פתקים נעוצים על שעם,
בו חצוצרות ופסנתרים וכינורות וחלילים,

לאט לאט אני נשמט,
תופס שניה ומעכב אותה מעט,
חושב שניה ומאבד אותה כמעט,
מוציא את עצמי מהדעת ואז נמלט,
להתמלא בחומרים, לתפוס מלמטה ולהחליק,
לשתוק בנפילה לצעוק בריק,
לצחוק ממה שלא מצחיק,
לספוג משקה עתיק,
לזרוק כמה ספרים לתוך התיק,
להפסיק עם החרוזים ןלשתוק !
לא עף יותר, גם לא בדימויים,
לא יוצר מהפכות ולא חולם על שינויים,
אני לומד תחושות מהמילון ומעדיף לישון,
ובזמני שקיעות אני מעיף מבט מהחלון.

רוב הזמן בוהה בקיר, מקשיב לשקט שאני מכיר,
חיוור ביום בהיר הוא מפזז לי שיר,
נושף אוויר, ומעביר, את הזמן על הכדור,
סופח שיעמום מגביר את קצב הדיבור.

פזמון-

זאת עוד תקופה,

רגעים מלחיתים מאמץ, ימים מפהקים אותי,
שעות רצות עם הלשון בחוץ ושוכחות אותי,
שניות נקרשות באלבומים משפחתיים,
ןפניות ישנות חותכות מנתיבים צדדיים,
אני ראיתי פרצופים קשים בצמתי הדרכים,
מתחת למיקרוסקופ כולנו מזיעים כמו נמלים,
ואני רק רוצה לישון לצד הכבישים המהירים,
בטענה שיש לי ג'טלג מטורף מהחיים,
אז עכשיו הזמנתי מכבי אש לטפל בעוד יום שנשרף,
בזמן שאני נפרד מהלילה, מחבר בין העט והדף,
הגג בסדר גמור, אבל אני עולה באש,
יש מסיבה והיא בראש שלי ומשהו השתבש,
אני צריך קבוצת מעודדות,
אני כמו אחד עשרה שחקנים שונים נמצאים בנבדל לעיניי המצלמות,
מיליוני תופי בעיטה בועטים בי בשבילכם,

הצטלבויות מבטים, מעליות קלאסטרופוביות, היתקלויות ברחוב,
כולנו דפוקים, חלק פשוט יודעים להסתיר את זה יותר טוב.

לא מבין את האינטרסים שמניעים בני אדם,
לכן אני אומר שאני לא מכיר אותם,
מה מזיז אותם? ואינו בעל מנוע,
ומה גורם להם לחיות בטבעיות רק בקולנוע.

הטירוף והשיגעון שמצוי באיפוק,
היצור שרוצה להוכיח לבד אבל כל כך צריך חיבוק.
תמיד עסוק בלהראות עסוק, מעלה פיהוק,
מחוגים רודפים אחריו, סוגרים עליו, צועקים תקתוק.
לא מעכל בזמן את הרגעים שהוא חווה,
מנסה לגלות עתיד, ומפספס את ההווה,
מחשב צעדים קדימה, למה לעשות כדי להיות,
עסוק בחיים שאחרי המוות, כשעוד לא למד איך לחיות.

בדיקת מיקרופון אחת שתיים 'חת שתיים,
זה הסגול טאבו פלוס, מרים ידיים,
כבר לא מביט אל השמיים,
ולא מאמין במה שלא משתקף במים, ולא ניתן לראות עם העיניים.
נמצא כל כך עמוק בתוך האדמה,
כשכל פעם שאני יורק על מיקרופון, אתה צועק... מה??
מוציא את המצלמה והעט שלי לטיול,
צועק לעולם הזה לחייך, אחרי המבול!

פזמון-
סגול טאבו פלוס, עכשיו אני מחליף ביטחון בהיסוס,
כי שום דבר אינו בטוח... אני, יושב בצד מקשיב לרוח... אני,
סגול טאבו פלוס, עכשיו אני מחליף בטחון בהיסוס,
כי שום דבר אינו בטוח...אני, יושב בצד מקשיב לרוח.

כי אני הגשמתי את כל החלומות במאוזן,
וכל מה שנשאר לי לעשות עכשיו זה להמשיך מכאן,

שם משפחה- חברתי, שם פרטי- יצור,
בהוראות ההפעלה כתוב לשמור בקירור,
פועל על שינה ודיבור, אני צריך ליצור חיבור,
אני צריך איוורור, אני צריך מילת קישור...
קבלו אותי!

טאבו פלוס מתעד שניות, לוכד תחושות,
תופס אותן עם השורות,
סוגר עליהן עם הפסיקים והנקודות...
וככה זה הולך :

מעשן את העט הזה פנימה,
נושף מילים בדמות אדי דיו כבדים,
שגורמים לדף הזה להזיע,
לא מחפש לתנועת היד הזאת מניע,
עכשיו אני קרוב מתמיד להגיע...
אני לא אוחז באקסיומות, רק מלטף רעיונות ממקום בטוח,
מקום שבו הרוח...כריזמטית, נושבת המשכיות ולוחשת :
"כשתהיה גדול תרצה להיות ילד",
אבל קול התובנה אינו מרשים אותי,