אנחנו בונציה, והיא אומרת,
על מה אתה חושב? ואני אומר, יופי, חושב על כמה אנו רחוקים מקיבוץ הבניינים
והשדות היבשים של עין השופט, האופק חסר העצים של תשוקות מושתקות של
גברים שיכורים ורומנטים מספיק כדי לבכות פחות או יותר בשקט בקצהו המוחשך של הפאב
מתוך, אלא מה, בדידות, כלומר הכאב של תשוקה מסוכלת אל, במילה אחת – יופי.
או יותר נכון העדרו, ואני מבין שום שמעולם לא שמעתי גבר במשפחתי משתמש במילה הזו
אלא אם זה היה על מכונית או כדורגל.
האור מהתריסים הואנציאנים, הסתיו, האור החולוני שמוזג את עצמו לשולחן באותה שבת, הוא
מה שאני נזכר בו כעת, כי הוא היה יפהפה. למרות שבזמנו לא הייתי אומר את המילה,
